פרק ד'
הדרכה להורות – היא זכותם הלא כתובה של הילדים:
בהמשך לדיון במהות הקיומית של ההורות, ובחינת התפיסה של "הורות כמקצוע" – אני מבקשת להציג שאלות נוספות:
ראשית, אני מנסה להבין ואולי לגלות מה הוליך לתפיסה שהורות היא מקצוע? שנית, מה המשמעות של תפיסה זו? ושלישית, למה זה כל כך מפריע לי?
לשאלה הראשונה, אני משערת שחוקר לשון היה עושה זאת טוב ממני. אך חשיבות העניין דוחקת בי... נראה לי שצורות דיבור עברו "עיבוד", בלתי מודע, משהו אסוציאטיבי, השאלה; התקה מתחום לתחום: אומרת אמא: "האימהות מעסיקה אותי שעות רבות"; ממעסיקה עוברים ל"עיסוק" שנמצא בשדה סמנטי משותף עם משרה ומקצוע. ואלה דברים שהולידו אמירה חדשה:
• "חבל שלא צריך רישיון כדי להיות הורים "
• "המקצוע הקשה והמורכב ביותר הוא ההורות"
ככל הנראה לא נמצאה המילה המתאימה כדי לתאר או להגדיר הורות, והמושג הזמין היה 'מקצוע'. אני קוראת בספר "המקצוע הורים" של פ.דודסון, ספר שיצא לאור בארה"ב, בשנת 1970, תורגם מאנגלית, ויצא לאור בעברית ב- 1971. באנגלית הוא נקרא אחרת: "How to Parent" "איך להיות הורים?" שמבחינתי נשמע הרבה יותר טוב, ורחוק לגמרי מן הקביעה של השם שניתן לו בעברית. השם "איך להיות הורים" מציג שאלה גדולה, ונותן מקום להתלבטויות ואילו "המקצוע הורים" – מתיימר לתת תשובה. דודסון מבהיר מיד בתחילת הספר: "לרוע המזל אין לנו פועל בלשוננו, אשר יתאר את מעשיך יום אחר יום, בכל יום מימי חייך, כהורה. אבל אנסה להגדיר את "המקצוע" הזה (ר.י. שימו לב, מקצוע במרחאות כפולות) כמיטב יכולתי: להיות הורה – "להשתמש, בתשומת-לב אוהבת וחמה, בכל הידע שנצטבר במדע הפסיכולוגיה של הילד, במטרה לגדל בני-אדם מאושרים ונבונים" (פ. דודסון, 2003, המקצוע הורים, שקמונה, עמ' 11) "ההורות פירושה – הוא מוסיף – הוספת הידע המדעי אל דאגתה של האם האוהבת, מדע ההורות עשוי לתת סיוע עצום בגידול הילד". (שם,) "להיות הורה, פירושו להיות פסיכולוג מסוג מיוחד, ומורה מסוג מיוחד". (שם, עמ'12) דודסון מביא בסוף ספרו "מצוות להורים". להלן הראשונה שבהן:
"גידול ילדים הוא קשר אנושי, וקשרים אנושיים אין להגביל למערכת כללים. לכן אל תדבקו באופן דוגמטי בשום כללים – גם לא באלה! ... יש לכם יחסים מיוחדים, השונים מיחסיהם של כל ההורים והילדים האחרים על פני הכוכב הזה. אל תנסו להתאים את יחסיכם אל הכללה כלשהי" (שם, עמ' 298 – 299)... "אין מערכת חוקים אחת המתאימה לכל משפחה או לכל הילדים" (שם, עמ' 300) "זהו היסוד הרגשי, עליו חייב להתבסס כל הידע המדעי בקשר לגידולו ולהתפתחותו של ילדך... תפיסתך הרגשית את ילדותך שלך היא המפתח הממשי להרפתקת גידולם של ילדייך" (שם, עמ' 302)
תוך עיון בספרו של דודסון, הוא מפגיש את הקורא עם אינספור מאפיינים ודימויים באשר להורות. הוא מהלל את תרומת המדע לגידול הילדים, ואת חשיבותה של האהבה. מזהיר מפני הכללות ומפני הצמדות עיקשת לחוקים. מעבר לשם הספר – וכוונתי להוצאה העברית בלבד, מכיוון ששם הספר באנגלית: "איך להיות הורים" How to Parent אינו מהווה בעיה כלל, ואינו מציג את המושג "מקצוע" - כמיצוי החוויה ההורית, כפי שמשתמע מן השם שניתן לו בהוצאה העברית. חשוב לדעת שדודסון הוא מן המוערכים ביותר בתחומו, וספרו ממשיך להיקרא מאז שנות השבעים ועד היום. הוא מוזכר בנשימה אחת עם ד"ר ספוק, וד"ר חיים גינות, שנחשבו לטובים ביותר בזמנם. עיון בספרו מציג את ההורות כמהות, עולם-תוכן שלם שמלווה את האדם לאורך חייו. ולשמחתי, הוא האמין שלהורה האנושי יש אינסטינקטים (ר.י. – אני הייתי מעדיפה אינטואיציות וכשרים על אינטסטינקטים) שצריך להקשיב להם. וזאת יחד עם הערכתו העצומה לתרומתם של חידושי המדע לגידול ילדים.
בספרים רבים ובמאמרים כולל פרסומים באינטרנט, אני מוצאת כותרות שמכריזות "שהורות היא מקצוע" אך מיד אחריהן, באים הסברים והנמקות על השוני המהותי בין הורות ליתר המקצועות. החשיבה על הורות והשיח על הורות העלו בצורות רבות את המורכבות ואת "הכאוס" בממלכת ההורות. היא נעה בין הערצה גדולה ליכולת ההורית לבין זלזול. הורים אמורים לרצות, לצאת ידי חובת הכל. ילדיהם, מוריהם, סבים ודודות, שכנים, הממסד החינוכי, העם והמדינה. האם כל זה הופך הורות למקצוע?
לשאלה השנייה, אני תוהה מה משתמע מתפיסת ההורות כמקצוע? למיטב הבנתי, הצגת ההורות כמקצוע אומרת מפורשות שניתן ללמוד הורות. בקורס או סדנה, בקבוצת תמיכה ואולי מספר – ניתן להיעשות להורים, לקבל את "ההסמכה" שכל כך חסרה לרבים. אני מבקשת להדגיש שאני תומכת גדולה של הכנה והכשרה להורות, ואין בכך ולו טיפת ציניות. אני סבורה שראוי לתת להורים לעתיד ולהורים בפועל את כל הידע שנחשב לרלוונטי ומסייע. אני מאמינה שזה המעשה הנכון ליישומו המוצלח של עקרון טובת הילד.
למה, אם כן, אני מתנגדת? במובן מסוים, זו התנגדות לשיווק אגרסיבי, ליצירת האשליה, להצגת ה"קורסים" כהבטחה להורות טובה. אני מתנגדת להצגת "שיטה" אחת לכל ילדי העולם, אני סבורה שיש להציג מגוון שיטות וגישות – כהכרה בשונות של הילדים ושל הוריהם. ואני מבקשת להוסיף ולתת כבוד למה שיש להורים עוד לפני שבאו לסדנאות. רבים מציגים את המעבר להורות כקפיצה פתאומית למים. "שפיכת המים עם התינוק" – נכון שהורות מסורתית אינה עונה על צרכי המאה העשרים ואחת, אך אין לזלזל במה שניתן ללמוד מהמשפחה המסורתית שגדלה ילדים במשך אלפי שנים. ובכן מעט כבוד להורים שגידלו אותנו. ביתנו , היה בית הספר הראשון שלנו להורות. כל הורה היה ילד וחווה את ההורות כילד והפנים את הערכים של הוריו, שחלקם היו אכן כבולים למסורת מיושנת וחלקם סבלו מחוסר ידע. עם זאת, אנחנו רואים הורים וילדים סביבנו ויכולים ללמוד מהם הרבה. מתוך הבנה ומודעות שאל האינטואיציות והרגשות יש להוסיף ידע, אך מבלי למחוק את כל מה שיש לנו כבסיס להורות. ואחרון חביב: הורים עושים מאמץ לגדל את ילדיהם – גם כאשר הם טועים. הם אינם ראויים ללגלוג או להשפלה. ההדרכה להורות חייבת להגיע גם אל ההורים האלה, ובכבוד. אני בעד הדרכה שתתמוך בהורים ותעצים אותם.
ולשאלה השלישית – מה מפריע לי, ולמה?
אני מסתכנת באמירה ביקורתית ביותר: מתוך רצון להבין את ה"דבקות" הטרנדית בתפיסת ההורות כמקצוע, אני מזהה נימה שיווקית. המושג 'מקצוע' מתקשר סמנטית עם הכשרה למקצוע. אחת שמציגים את ההורות כמקצוע – יוצרים את קהל היעד, את הצרכנים של הדרכה להורות. 'הדרכה להורות' לצורותיה הפכה למקצוע. מטבע הדברים – בכלכלה קפיטליסטית חלים על כך כללי המשחק של השוק. מאחר שישנם מדריכי הורים – דרושים גם הורים ש"יצרכו" את הדרכתם. עניינית ואובייקטיבית, ללא קשר עם דרכי השיווק – כל ההורים ראויים וזקוקים להדרכה, וחשוב שהיא תינתן בצורה מסודרת כחלק משירותי הרווחה, הבריאות, החינוך והתרבות שהמדינה מספקת לאזרחיה (על כך בהמשך בעמ' (13 . אני מתנגדת לצרוף העיון במושג ההורות לפרסומות בדבר קורס מסוים. יש בכך הטעייה. הפולמוס, הדיון המלומד בהורות ובאימהות צריך להיעשות בנפרד ממודעות פרסומות וכד'. וראיתי פרסומות שמשתמשות בציטוטים של מחנכים דגולים... אין לנו אחריות שאותו קורס או סדנה אכן מקנים את תורתם..
הנה דוגמה לאמירה נפוצה בין מדריכי הורים:
"לא בכדי צוברות הסדנאות לאימהות ולתינוקות פופולריות רבה. תחום זה התפתח מתוך ההנחה שההורות היא מקצוע ככל מקצוע אחר. כשם שיש ללמוד כל תחום כדי להתמקצע בו, כך גם יש ללמוד את מקצוע ההורות כדי למלאו על הצד הטוב ביותר". ( ד"ר נאוה וולפסון , 2006 http://www.ifeel.co.il/page/157)
כמובן מצב רגיש שמחייב שמירה. הבטחת איכות. אני שואלת מה יבטיח את טיב הסחורה המשווקת? כבר היום ברור שקורסים כאלה של הכנה להורות או ליווי הורים צעירים בקבוצות תמיכה למיניהן, מגיעים בעיקר לעשירונים הגבוהים של החברה. הם יקרים ויוקרתיים. וגם כך, הם עשויים להיות איכותיים יותר ופחות. כמו כן לא ברור מה מכוון אותם? על פי מה בוחרים מדריכי-הורים את הגישה אותה הם מקנים להורים השואפים "להתמקצע"?!
האם יכולים ההורים עצמם להעריך את איכות ההכנה וההדרכה הניתנת להם? חוששתני שבמקרים רבים הורים מגיעים במצבי משבר. או שהם עצמם מאבדים שליטה או שהילד הגיע למקום בלתי נסבל. זה מצב קשה, בו כל ייעוץ ויחס אישי, ובעיקר כזה שאינו מפנה אצבע מאשימה אל ההורים - יתקבל ברצון. כאשר ההדרכה להורות עולה על מסך הטלוויזיה, היא מקרינה סמכות. ובאותו זמן היא כמובן – כמו טלוויזיה – חד צדדית. ההורה-הצופה אינו יכול לשאול ולקבל תשובה למצוקותיו. הוא נסחף עם המדריך המקרין סמכות ובטחון, ובמיוחד כאשר הוא לומד שהוא אינו לבד. והנה "זריקת ההרגעה": "לכל ההורים יש בעיות בגידול ילדיהם". "מה שקורה לכם כאשר אתם....זה משום שאינכם יודעים כיצד להתנהג"....עוד מפגש שלושה, או ארבעה, תהיו ל"הורים מקצועיים" –
הורים רבים באמת אינם יודעים... לא למדו... לא הכינו אותם... אך הורים הם בני אדם חושבים. יש להם עמדות ודעות וערכים. הם מגדלים את ילדיהם על פי דעותיהם ואמונותיהם, ואני שואלת – איפה, מתי, יוכלו לבחון את "מתכוני ההדרכה" מול השקפותיהם. האם באמת המתירנות כה גרועה? או – האם סמכות היא כל כך רעה? מה הקשר בין דמוקרטיה בכלל ודמוקרטיה במשפחה? או בין פמיניזם לגידול ילדים?
מדריכים רבים אומרים דבר והיפוכו: כאילו ליהנות מכל העולמות: הורות היא מקצוע... אך אינה דומה לשום מקצוע:
"אך יש לזכור כי בניגוד לכל מקצוע אחר, להורות אין גבולות פיזיים או רגשיים. ההורה ממשיך להיות הורה בכל עת, בכל מצב נתון, גם אם הילד אינו שוהה בבית או ההורה אינו שוהה בו... (שם.)
ובהיגד הבא ניכר הקושי להבחין ולהבדיל בין הורות כמהות קיומית לבין הורות כמקצוע:
"הורות היא מקצוע קשה ומפרך משום שיש בו מעט כללים, קשה ללמוד אותו, הוא כולל חובות רבות של ההורה כלפי הילד, ולכל ילד יש לנהוג על פי דרכו. למעשה, "הזכויות" היחידות שהורה יכול לקבל מקשר ההורות הינן את חדוות הגידול, ואת הכבוד והיראה שהילד יעניק להורה בהתקשרות עימו. אך יחד עם זאת, בני זוג מוכנים להשקיע אנרגיה רבה ומשאבים עצומים בכדי לממש את ההורות, והסיבה העיקרית לכך הינה, שמקצוע ההורות הוא גם אחד מהמקצועות המהנים והמספקים ביותר שיש."
הנה דוגמה נוספת לקביעה נחרצת שהורות היא מקצוע. אפילו מקצוע קשה, ומיד אחרי אמירה זו נמנים הקשיים והכשלים הצפויים "לבעלי המקצוע":
"הורות היא מקצוע קשה המעורר אין-ספור שאלות ובעיות. האם אנו כהורים מודעים לצרכי הילדים ושומרים על חופש המרחב הרצוי להתפתחות תקינה של ילדינו? האם אנו משרים עליהם תחושת ביטחון שתאפשר להם לתפקד בחברה ומכירים באישיותם הנפרדת של כל אחד מילדינו? האם אנו מתייחסים בצורה שווה והוגנת אל בנינו ואל בנותינו ומצליחים לשמור על הסמכות ההורית? האם אנו מצליחים להטמיע ערכים מוסריים בנפש ילדינו? שאלות אלו ועוד רבות אחרות מעסיקות את כל מי שבא במגע עם ילדים". (פנינה גלפז-פלר, 2006,ויולד יחסי הורים וילדים בסיפור ובחוק המקראי פנינה גלפז-פלר http://www.text.org.il/index.php?book=0604071
ואני שואלת את עצמי, באיזה מקצוע היו מוכנים לגלות סובלנות ל"חוסר המקצועיות"?
נחזור ונבחן את טענת "ההורות כמקצוע":
"להיות הורה לילד - אומר ד"ר אברהם טוורסקי - זהו הדבר החשוב ביותר שאנו עושים בימי חיינו. הורות היא אומנות, ובעולם של ימינו, בו הילדים עומדים מול התמודדויות חסרות תקדים, הורות דורשת מקצועיות רבה. "לא כולנו נולדים עם כישורי הורות אינטואיטיביים. אנחנו גם לא יכולים להסתמך על הדרך בה גידלו אותנו הורינו. העולם משתנה במהירות וטכניקות קודמות עלולות להימצא כבלתי מספיקות. חשוב מאוד, שצעירים העומדים להיות הורים, ילמדו 'מיומנויות של הורות', לפני שיצטרכו ליישם אותן בפועל 1 ".
על פי מילון ששמו לא צוין, כותב פרופ' עמוס רולידר:
"הורות היא מקצוע קשה ומורכב. ההגדרה המילונית למילה "מקצוע" הינה: תחום או פעילות שאדם מתמחה בו, הדורש הכשרה מקצועית ייחודית ונרחבת".
כך קובע בפסקנות מדריך ההורים הישראלי, רולידר, בספרו שיצא לאחרונה "הורות ללא רגשות אשם" 2 וזאת לעומת תפיסת ההורות כעיסוק – במילון אבן שושן:
"ייעודם ותפקידם של הורים" - "פעילות שאינה דורשת הכשרה מקצועית וייחודית" יש הטוענים שכל הדרוש להורה כדי לגדל את ילדיו ולחנכם לערכים הם אהבה, מסירות, אורך רוח וסבלנות." אבן שושן
ואילו הגדרת המושג 'מקצוע' על פי הוויקיפדיה:
מקצוע או פרופסיה הוא תחום פעילות שאדם מתמחה בו ועוסק בו לפרנסתו. 3
לאור הקשיים והשינויים בעולם המודרני בשאלת הילדים, השינוי במעמד האישה, שמאפשרים לה על פי בחירתה שלא ללדת ילדים, בהתחשב בעובדה שילדים אינם עוד נכס כלכלי כפי שהיו בעבר, ולהיפך, הם נעשו נטל ועול כלכלי, ויש אומרים שהם נעשו נכס רגשי, מה בכל זאת מעורר את הרצון להביא ילדים לעולם?
"כי אין לנו מושג אם בשנים שחלפו מאז שנולדו ילדינו מה היה יותר: משהו גדול וחדש ופלאי או החמצה, משהו שיהפוך אותם לבני אדם חדשים ופלאיים או שיחמיץ אותם... (יעל הדיה 2011, רביעי בערב, עם עובד עמ' 8)
– על פניו, כאשר מכירים את הקשיים הרבים שהיו כרוכים בגידול ילדים, מול שעבודן של נשים שלכודות תחת המשא הכבד של לידת ילד אחר ילד - כולל סיכון חיי האישה בלידה ותמותת ילדים, מתבקש לנסות ולהבין את הרצון והמוטיבציה להורות, לבד מאלה שעדיין מצייתים לציווי או לברכה האלוהית: "פרו ורבו ומלאו את הארץ" בראשית א' 28
וייתכן שיש מקום לדברים של הפילוסוף והמחזאי אקזיסטנציאליסט, הצרפתי גבריאל מרסל (1889-1973) שמביא צירוף ללא מוצא של דברים מהעבר ומהעתיד", תשובה מורכבת בדבר הרצון להביא ילדים:
"גם האדם המודרני ביותר יכול לגלות שהוא "לא ניחן בקיום אבסולוטי" משלו, ושאושרו האישי כרוך בהבטחת יכולתו של דור אחר לשאוף לאושר אחר לכתו. בילדינו טמונה האפשרות לשמירת העבר שאנחנו הננו התגלמותו, השפע המתוק של ההווה, והזדמנות לעתיד של משפחתנו, עמנו ואמונותינו.
http://www.kivunim.org.il/article.asp?id=184
לא אוכל להביא כאן את מגוון הטקסטים שנותנים ביטוי לייחודיות ולמורכבות של הורות, ובמיוחד של אימהות. אני משוכנעת שכל אחד קרא יצירות כאלה, ובוודאי ראה סרטים ועבודות אמנות שמייצגות את האימהות – החל בדמותה של מריה, שעם חלוף הזמן משתנה מאשה לאם אוהבת, מיניקה ...עבור אל מאות יצירות בציור ובפיסול, שמביעות את הרוך האהבה הצער והכאב שבאימהות.
בהקשר זה נראה הרעיון של "הורות כמקצוע" – בלתי נתפס. הזוי ושטחי, כפי שהוא מעיד על עצמו: "ממש כמו ספר בישול, ספר זה יעניק לכם "מתכון להורות"... 4 . קשה להאמין שאחד מבכירי ההדרכה להורות בישראל 2011, פרופ' ע. רולידר, טוען בעקביות כי הורות היא מקצוע, לדבריו: "כיוון שהורות היא מקצוע במלוא מובן המילה והמשמעות, יש להקדיש לרכישתה תהליכי הכשרה ולמידה" (שם, עמ' 17). וכך הוא מסביר "במה הורות היא סוג של מקצוע"?
• תגובות הורים צריכות להתבסס על ידע מתחומים שונים.
• הורות מחייבת יצירת כללים והצגת גבולות.
• הורות – כמו כל מקצוע מחיבת נוכחות
• הורות דורשת עבודה משותפת ותיאום בין גופים שונים
• הורות מכוונת להשגת מטרות
• בהורות מתקיים "חוזה" בלתי כתוב...
• הורות דורשת מערך השתלמויות לאורך שנים (שם, עמ' 15-17)
עיינתי בספרו החדש וה'מונומנטלי' של רולידר, אני מוצאת בו שפע של תיאורים, מצבי-קונפליקט, בין הורים וילדים, בהם כמעט תמיד הילדים מדגימים התנהגות מוקצנת ולמרבית הפלא גם ההורים. הוא אינו מסביר מה קדם והביא את הילדים להתנהגות זו. לי נדמה שסיטואציות מוקצנות בין הורים לילדים הן תוצאה של התרחשויות רבות, חלקן מילדותם של ההורים, ומהלכים מוקדמים, לעתים משמעותיים ביותר לחיי הילד – אך אותם הוא אינו מספר – והנה "לפתע פתאום" יש לפנינו ילד עם התנהגות מוקצנת. ואחריו בא ניתוח לגלגני שמסביר את "ההתנהגות השגויה" של ההורים ועצות להתנהגות ראויה, וטיפים. לאיזה 'טיפ' מתכוון רולידר? לתמריץ לביצוע טוב יותר או ל"סוד" מקצועי, קיצור דרך להורות? האם בכוונתו לצ'פר או לשפר? יחס זה מוצא ביטוי גם בפנייתו המתנשאת אל ההורים, שמציגה אותם כחסרי-מעש שמתחנפים לילדיהם, או פחדנים. לי אישית, כהורה, קשה להשתחרר מתחושת שילוב מוזר של עלבון וליטוף מחניף. עלבון, משום שההורים – שאני אחת מהם ממש לא יודעים להיות הורים, וחנופה – כי הוא טורח לתת להורים לגיטימציה להתנהגות קשוחה, שבאותו רגע מתאימה לנקודת המבט של ההורה.
ניכר ברולידר שהתנסה רבות בטיפול, הוא מכיר מצבי קונפליקט רבים, והוא נוטה לראותם - כמעט תמיד – כבעיית משמעת. ומתייחס אליהם באופן 'טכני' וללא רגישות לזרמי מעמקים שמזינים את הקושי האמתי של ההורים או של הילד, ללא ניסיון להבין מה גורם לילד או לילדה להתנהג כך או אחרת. למיטב הבנתי, רולידר מתאר תמונת מצב של הורות בחברה בתהליך של שינוי תרבותי, שמשתקף גם ביחסי הגומלין בין הורים למבוגרים. הוא תולה את הקושי בהתנהגות לא נכונה של ההורים – בדרך כלל זוהי נטייה מסבירת-פנים להידברות - התנהגות שרולידר רואה בה חביבות יתר, חברות שאינה במקומה. הוא מאמין שההורה "שילמד" את מקצוע ההורות, יגיע ליחסים מאוזנים עם ילדיו.
וייתכן שזה מקור הטעות, מכיוון שסדרי החברה כולה השתנו. יחסי אדנות, מרות, עליונות-מעמדית, פינו את מקומם לגישות שוויוניות ודמוקרטיות – כך בין אשה לגבר, הורה לילד, מורה לתלמיד, מעביד אל עובד ומפקד אל פיקודו. השינוי הנוגע למקומם של ילדים מצא ביטוי במסמך בינלאומי של האו"ם – אמנת זכויות הילד - עליו חתמו כל המדינות החברות באו"ם כולל ישראל. לדעתי, הוא מגמד את ההורות כאשר הוא מציג אותה כ'מקצוע' בלבד.
רולידר שבוי בהשקפת עולם שמכוונת את עבודתו. אך הוא מציג את עמדותיו כאמת מוחלטת ובלעדית. יש לו משנה סדורה ודי עקבית לגבי התגובה המתבקשת, "הנכונה" של ההורים. כאשר רולידר מציע עקביות, והחמרה של כללי גידול-הילדים – הוא מציע גישה סמכותנית, נוקשות וממילא, חזרה לעבר. וכך במקום לייצר דינמיקה משפחתית דיאלוגית ודמוקרטית, הוא מבקש להחזיר את כולנו לאחור "Back to basics". אני ממש מפחדת מן המהלך הזה. רבים מאתנו הורים ואנשי חינוך נוטים לשכוח שבאותו "עבר" - שעליו מתרפקים בגעגועים תוך אידיאליזציה שלו (נוסטלגיה) - היה נהוג ומקובל להכות ילדים. ב'עבר' ההוא, היה נהוג ומקובל להעביד ילדים ולשלחם מהבית בגיל צעיר. בעבר היו נהוגים ומקובלים שיעבוד והפליית נשים, והיה אפשר גם להכותן ולהתייחס אליהן כאל חפץ, לנטוש אותן ולעשותן לעגונות, שמנועות מהקמת משפחה חדשה. מצער שבחלקים גדולים של העולם – זה עדיין קיים, על כן, מתבקשת זהירות במגמת החזרה לעבר.
וכך, בין הגישות המסורתיות שייחסו לאימהות, מן הדרישות להקרבה-עצמית ולמסירות אינסופית, ועד הנכונות להסתפק ב"אמא טובה למדי" (לדברי דונלד וויניקוט,1896 - 1971 , מרבית האמהות הן "אמהות טובות דיין" באופן טבעי.) – אני חוששת מהורים שיראו את ההורות כמקצוע בלבד. גם אם תהיה להם מוטיבציה גבוהה להתקדם בסולם הדרגות, יש לזכור שלא תהיה העלאה בשכר. וחלילה שירצו לעשות "הסבה מקצועית" – מה יהיה על הילדים?
אישית, אני סבורה שניטיב עם עצמנו ועם ילדינו, אם ניתן להורות את מקומה, ואם גם יוסיפו דעת.... הרי מה טוב, גם אם "כי ברוב חכמה – רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" (קהלת א' פס' 18), גם זה קורה. הורות כמהות מרכזית של החיים עוברת מצבים שונים של התעלות נפש, סערת רגשות ואכזבות.
חשוב לציין שהתמקדתי במשנתו של רולידר, אך הוא אינו יחיד בדורו, וגם אינו מי שהמציא את הרעיון, אך הוא נעשה פופולארי ומאוד דומיננטי בשטח, ומופיע בפני הורים, כולל תכניות טלוויזיה בהן הוא מקבל במה חופשית, ללא כל ביקורת או השוואה לגישות אחרות. חשוב לי להבהיר את הטעות מכיוון שלמיטב הבנתי היא מזיקה לעניין.
למיטב הבנתי, המוטיבציה להורות שונה משמעותית מן המוטיבציה שיש לגבי מקצוע. יש אמנם טעמים "אנוכיים" כלשהו דוגמת הרצון לקבל אהבה, או הבטחת עזרה לעת זקנה, וטעמים פטריוטיים, אך רובם הם רצונות מהותיים שבעיני הם הגשמה עצמית של ההורים כבני-אדם, דברים שעולים ממערכת הערכים והאמונות שלהם, דוגמת הרצון לתת ולקבל אהבה, או הרצון להכנסת תוכן נוסף לחיים וחיפוש משמעות. וכמובן, הפנמת המוסכמה התרבותית "כי זו דרך העולם". מהמוטיבציות האלה מצטיירת "הורות מהותית", הרבה מעבר לבעיות המשמעת.
בוחן מציאות מלמד אותנו, שהורות היא עניין אוניברסלי, חלק אינטגרלי של החיים. עולם תוכן שמשיק לעולמות אחרים ומעורב בהם. יחד עם אותם הורים שבחנו, שקלו, והגיעו להחלטה מושכלת על הבאת ילדים לעולם, ישנם עד היום בני אדם שעדיין אינם מבינים את רעיון תכנון המשפחה, הם נעשים הורים כמעט באופן אוטומטי, כחלק משגרת החיים או תרבות ומסורת. וזהו גם יחסם לילדיהם, לטוב ולרע. וזאת, כאמור מול "מקצוע" שאדם בוחר לעצמו והולך ללמוד אותו. אין ספק שניתן ואף צריך לצייד את האימהות בגופי-ידע רלוונטיים – ממקצועות הרפואה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה וחינוך – אך ידע כזה אינו יוצר מקצוענים.
היומרה להשוות את מה שהורים אמורים לעשות, עם מה שעושים הפסיכולוגים או רופאים, ממעיטה מערכם, פוגעת בהם ואינה מוצדקת. ומצד שני מתסכלת את ההורים. שכן, להורים רבים יש אומנם אינטואיציה ואולי אף אינטליגנציה רגשית גבוהה במה שקשור לילדיהם, אך הם אינם יכולים לתפקד כפסיכולוגים מול ילדיהם, והם בוודאי אינם רופאים, גם אם הם יודעים לזהות מחלה אצל הילד ולהקל עליו.
כאשר קוראים להורים בכלל ולאימהות בפרט לרכוש ידע, מדיסציפלינות שונות – זה נעשה כדי לאפשר הבנה, יחס ותגובה מתאימים. כאשר מסבירים להורים את הגורמים הפסיכולוגיים להתנהגות ילדיהם – הם ההורים אינם נעשים פסיכולוגים, אך הם יכולים לשפר את התנהגותם. את הדברים האלה אכן ניתן לתת להורים תוך הכנה והדרכה טובה, ולא רק שניתן, אלא חשוב מאוד לתת להורים ידע שיאפשר להם לתפקד טוב יותר כהורים. אולם להדרכה להורות נדרשת גישה ערכית, מקצועית וזהירה.
מכאן, ראוי להתמודד עם יישומה של ההדרכה, שלא ניתן להגזים בחשיבותה. אני אישית מאמינה גדולה בצורך לעבוד עם הורים, לשתף אותם ולצייד אותם בידע הדרוש להם לגידול אופטימלי של ילדיהם. ללוות אותם ולתת את התמיכה הנדרשת בעתות משבר, להכיר בה כצורך חיוני ולראות שיש בה הבטחה להיטיב עם הילדים. בעיני הדרכה ראויה שקולה לעקרון טובת הילד.
"יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק" (במקור מהתלמוד: פסחים קיב א.) ככל שגדל הביקוש גדל ההיצע: כלומר, הביקוש להדרכה, מעודד את ההדרכה להורות שנעשית למקצוע בפני עצמו. ניסיתי לבחון את הזיקה שבין ה"מקצועות החדשים" – ההורות/אימהות מצד אחד וההדרכה מצד שני.
על פניו נראה כי הדרכה להורות מותנית הן בצורך והן ברצון של ההורים לקבל הדרכה, לכך אפשר שיצטרף אינטרס של המדינה, או הקהילה, לתת הדרכה כזו. אין ספק שלמדינה, לחברה ולתרבות יש מה להגיד בהקשר זה.
הורות ואימהות מצד אחד, והדרכה להורות המצד שני – אינן דיסציפלינות אקדמיות, וגם לא עיסוק שמחייב ברישוי או הכשרה מוגדרת. אימהות שנהנית ממוניטין של 'כישרון טבעי' מתנת-אל שנתנה לכל אישה, על מורכבותה וקשייה, היא עדיין זכות בסיסית שאינה מחייבת בהכשרה מקצועית כלשהי. לעומתה, הדרכת הורים, שהיא "פרויקט חדש" בתרבות, היא עניין נלמד, ורק לאחרונה היא הולכת ונעשית תחום הכשרה מסודר, וטוב שכך. ראוי לציין, שגם אם הורות אינה מקצוע, יש מקום ללמידה. הקושי והמורכבות של הורות מצדיקים הדרכה איכותית. תפיסה זאת, יכולה לכוון את ההדרכה – כך שתכבד את ההורות ותיתן לה מרחב מחייה ראוי.
ההדרכה צריכה לתת את דעתה לשונות – ולתת להורים את דרגת החופש ומרחב המחיה שיאפשר להם גם לקבל הדרכה וגם להרגיש שהם אלה שקובעים איך לגדל את ילדיהם. מדובר בסוג של גמישות ופתיחות לאלטרנטיבות. ההדרכה צריכה להקפיד רק בדברים שהם בגדר חוק מובהק דוגמת זכות הילד לגדול עם הוריו, או איסור התעללות בילדים.
יש להניח שאצל רוב ההורים נמצא גישה אמביוולנטית כלפי ההדרכה: "אנחנו עדיין מאמינים בכישורים הטבעיים ובאינטואיציה שלנו כהורים, אך מול הקשיים – מוכנים גם ללמוד ולחדש". אני אישית מאמינה שהורות היא בחירה, ותהליך המתפתח בהדרגה. הורים צעירים, והיום הם כבר לא כל כך צעירים – עושים מעבר מהיר מסגנון-חיים תוסס, מלא, מאתגר, ואינטנסיבי ביותר, במרוץ אחר הכסף... וברצון לחיים טובים ומהנים – מדרגת חופש גבוהה, אל מסגרת חדשה שנקראת הורות. במקרה הטוב, היה להם בית טוב שהקנה להם גישה וערכים מתאימים, במקרה הרע גם זה לא היה. והנה הם נעשים הורים. שינוי מרחיק לכת. עוד לפני שנדבר על גישות ועמדות – מה שיהיה משותף לכולם זו עייפות רבה, דאגה, חוסר וודאות וחוסר בטחון. הצעירים שהיו רגילים לקבל הוראות ולקבל הדרכה, שהכשירו אותם לעבודתם במקצועות השונים, עומדים מול "פרויקט ענק" – שאיש לא הכינם אליו.
וכמה מילים על ההיבט המעשי. היישום;
ההדרכה להורות היא חיונית להבטחת זכויות הילד במשפחה ובעיקר יישומו המוצלח של עקרון טובת הילד. העולם, החברה, התרבות, החיים בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת ובזו שקדמה לה, נעשו כל כך מורכבים ומסובכים – כך שכל כישרונותינו, כישורינו והאינטואיציות ההוריות שהבאנו עמנו בגנים, במסורת ובתרבות – אינם מספיקים עוד.
מעבר לשאיפותיי ולמשאלות לבי, כצעד של מעורבות פעילה, העליתי את הנושא בישיבה של וועדת זכויות הילד בכנסת בעקבות הרצח של הילד רוז (פרוטוקול מס' 98, מישיבת הוועדה לזכויות הילד, 1.9.2008) :
"אני מציעה ללכת בכיוון חשוב ביותר, שיכול להיות גם באמצעות חוק למרות שחוק לבד לא יעשה את הכול - קורסים של הדרכה להורות, לא רק בבית-החולים ליולדות, שהיום מלמדים שם כל מיני דברים נחמדים, לא רק חיתולים ופורמולות של מזון, אלא גם יחס לילדים, אבל להתחיל הרבה קודם.
הצעתי למצוא הסדר - חוק, תקנה, תקציב וכו', שיאפשרו הלכה למעשה הכנה להורות. ההצעה נרשמה בפרוטוקול על ידי ראש הוועדה ח"כ נדיה חילו:
"בסיכום אציין שהצעת החוק שלי על חובת הדרכת הורים מוכנה ואניח אותה על שולחן הכנסת."
כאמור, ההצעה הועברה לוועדה להמשך טיפול לקראת חקיקה. ולצערי, גם היום לאחר שחלפו כשלוש שנים זה עדיין רחוק מאוד ממה שצריך להיות (ראו עוד בעמ' 13).
מהי אותה הכנה או הדרכה להורות?
הדרכת הורים במיטבה – אמורה "לתת לכל ההורים והמשפחות - מידע, משאבים ותמיכה שנחוצה כדי לייצר סביבה אופטימלית ויחסים של טיפוח ודאגה שיקדמו את הבריאות, הגדילה וההתפתחות של הילדים". הרשת הלאומית לחינוך הורים (NPEN - National Parenting Education network) כפי שנוסחו על ידי הרשת (NPEN): http://www.npen.org/parent-educators/evaluating/core-curriculum.html
הדרכת הורים – היא תהליך מקיף ומתמשך שצריך לאפשר להורים הרחבה של תובנות, ידע של גישות ומיומנויות הנוגעות לגידול ילדים והתפתחותם, ויכולת להעריך את האופן שבו אנחנו ההורים ממלאים את תפקידנו כהורים.
הדרכה והכנה להורות – אמורות להיות חלק אינטגרלי של מערכות חינוך בריאות ורווחה, ולהיפרש רוחבית על כל האוכלוסיות.
הדרכה להורות אינה "חידוש". מאז ומעולם היו מי שלקחו על עצמם לומר להורים איך יגדלו ויחנכו את ילדיהם. בתקופה שלנו, הדרכה כזו, לובשת צורות שונות ומתקיימת – מעט מידי – אך מתקיימת. בעוד שבמקומות רבים זו עדיין נחלת מעטים, יש גם 'סיפורי הצלחה' שאכן עושים זאת במסירות וביעילות שכדאי ואף ניתן ללמוד מהם. בעיקר מאלה שהמדינה ומוסדותיה תומכים בעניין, תמיכה מוסרית ותמיכה כספית כאחד. מאלה שמקיימים שיתוף פעולה יפה בין מערכות השלטון ובתי הספר.
תכניות טובות נשענות על עקרון "הדגשת השונות" ועל הצורך להיענות להבדלים ולהתייחס אל כל משפחה באופן ייחודי – עקרון חשוב שחיזק את עמדתי בעניין גישה פלורליסטית. מכאן ראוי לגבש גרעין לתוכן העיקרי של תכניות-הדרכה, ליבה שתעמיק את ההדרכה ותיתן לה מרחב פעולה גם למדריכים וגם להורים. גישה כזו גם תביא ברכה לילדים.
לוגיסטית, על מנת לממש וליישם ולקדם את רעיון ההכנה להורות יש לתת את הדעת להכשרת מדריכי-הורים. אלה אמורים לקבל הדרכה מקיפה שתכשיר אותם לתכנן ולפתח תכניות-הדרכה והכנה להורות, באוכלוסיות שונות - בתחומים של התפתחות המשפחה; התפתחות ההורות; יחסי הורים וילדים; הגיל הרך; גיל ההתבגרות, הקהילה והתרבות. סוד הצלחתם טמון במידת האוטונומיה שתינתן להם. להבנתי, יש להדגיש בפני מדריכי ומדריכות הורים את עקרון השונות, ואת היכולת שלהם לבחור ולהתאים את תכניותיהם. את הדינאמיות שבעבודה, את העובדה שאין שתי משפחות זהות, ולכל אחד במשפחה יש עבר משלו, ותרבות משפחתית משלו. מתוך הבנה שהשונות האינדיבידואלית של הורים היא עצומה, ומתוך ידיעה שכל הורה מביא אתו למשפחה את ילדותו ואת יחסיו עם הוריו, חשוב מאוד שמדריכי-הורים יכירו מסגרות ותיאוריות שונות שבאמצעותן יוכלו להשפיע, להדריך ולהעצים את ההורים. במסגרות אני מתכוונת למגוון רחב של אפשרויות, כאלה שקיימות וכאלה שצריך לבנותן, קורסים, ימי עיון, הדרכה במוסדות דוגמת "טיפת-חלב", קופות-החולים ובתי-החולים. לדעתי, חשוב מאוד להחזיר מוסד ותיק שחלף מן העולם – ביקורי בית. כבר בימיו הראשונים של היישוב בארץ, ב – 1921 נפתחה התחנה הראשונה לטיפול מונע בהיריון. בתל אביב זה קרה ב – 1925 בבית החולים "הדסה" בערך באותו זמן -
"האחיות הציבוריות, לובשות הירוק, החלו לבקר את הנשים ההרות במקום מגוריהן, ולא פסחו על בית, צריף או אוהל. הן חקרו תנאי הדיור, המצב ההיגייני, הסוציאלי, המשפחתי, הדריכו, יעצו והמריצו את הנשים לבקר באופן סדיר בתחנות" (יוסף אשרמן 1957, לקראת אימהות, הוצאת עירית תל-אביב-יפו, עמ' 12)
חשוב לי לציין שגם היום, מתקיימות מסגרות דומות – אך הן אינן שירות של המדינה, אלא של ארגוני נשים מתנדבות, דוגמת התכנית 'אם לאם' שהיא תכנית ביקורי בית שמטרתה לסייע לאימהות לתינוקות צעירים, אשר חשות שהן זקוקות לתמיכה. המתנדבות הן אימהות מנוסות אשר עוברות הכשרה לפני תחילת ההתנדבות ומקבלות הדרכה שוטפת על ידי צוות אם לאם. ביקורי הבית מתקיימים על בסיס שבועי, וממשיכים עד שנה לאחר הלידה. השירות ניתן חינם.
"ביקורי הבית מיועדים ליצירת קשרים איכותיים בין מתנדבות לאימהות לתינוקות צעירים. ביקורי הבית מעניקים לאמא שעה או יותר בכל שבוע המוקדשת לה בלבד – זמן לחשוב, לבחון אופציות ופתרוונת לבעיות, לדבר על האתגרים של הורות. המתנדבות משמשות מודל, מקשיבות, מייעצות ומהוות מקור של תמיכה אמינה" http://www.emlem.org
דוגמה זו מעודדת אך יש לציין כי הילדות והצורך בתמיכה ובהדרכה אינו מסתיימים בגיל שנה, וזה נכון גם לגבי שירותים אחרים שמתייחסים לגיל הרך.
אני אישית, כאשר עבדתי במערכת החינוך בשנות החמישים (1954) נהגתי לערוך ביקורי בית בבתי תלמידיי – אז, בעיר רמלה. עד היום זכורה לי ההתרגשות מן העובדה ש"המורה באה אלינו הביתה" – ולמותר לציין שאני, הבנתי הרבה יותר טוב מאין באים תלמידיי ולמה אני יכולה וצריכה לצפות מהם. נכון שמנהג זה חלף מן העולם – אך הוא יכול וצריך לחזור. בעבודתי בהכשרת מורים ב "סמינר הקבוצים" בתל אביב, הסטודנטיות היו צריכות לערוך ביקורי בית במהלך העבודה המעשית שלהן. זה כבר היה בשנות השמונים, ותגובתן לביקורים הייתה מדהימה. הן העריכו שזו ההתנסות החשובה ביותר שהייתה להן, ואמרו שכאשר תהיינה מורות, הן יערכו ביקורי בית. זוהי בעיניי הדרכה להורות מן הסוג האיכותי והאמין ביותר, שלא לדבר על ההשלכות ליחסי האמון בין המערכת והורי התלמידים.
כהישג משמעותי בתחום ההדרכה, הייתי מצפה שהמדינה – משרדי הבריאות, הרווחה והחינוך ייקחו על עצמם לממש ולקדם את עניין ההדרכה. וכמובן שחשיבה יצירתית, פרו-אקטיבית תביא דגמי הדרכה חדשים וטובים. אני רואה פוטנציאל אדיר ברשת החברתית. ישנן תוכנות מחשב שכבר פעילות במערכת החינוך, שמקשרות בין המחנכים, ההורים והתלמידים – על בסיס יומיומי, שמאפשר דיאלוג והעברת מידע. מה שחסר זו המחויבות וההתחייבות של המוסדות המתאימים לפתח את נושא ההדרכה ולגייס עבורו את המשאבים הדרושים – בכוח אדם ובתקציבים.
בהקשר זה ברצוני להסב את תשומת הלב לגלגולה של הצעת החוק בדבר הדרכה להורות. בהמשך להצעה שהועלתה בזמנו, לפני יותר משלוש שנים על שולחן הכנסת, העלתה לפני וועדת זכויות הילד בכנסת, הצעת החוק של ח"כ דני דנון – בדבר "זכאות בגין הדרכת הורות, התשע"א 2011". דנון מאמין שבעזרת חוק זה תקנה המדינה להורים כלים חינוכיים, בריאותיים ופסיכולוגיים וכך הם יוכלו להעניק טיפול נאות ואחראי בילדיהם.
"לפיכך מוצע, להקים מערך של קורסי הדרכה להורים במימון ממשלתי, שיספק להורים לילד ראשון מידע בדבר הצעדים הראשונים שלהם כהורים ובכך יבטיח כי כל המידע לגבי גידולו הראשוני של הילד יהיה מצוי בידי ההורים. בדרך זו, הורים רבים יהיו מצוידים בכלי התמודדות נכונים ואף עולה הסבירות להתמעטות מקרי ההזנחה וההפקרה של ילדים בידי הוריה".
על פי ההצעה, משרד הרווחה יסמיך מוסדות מוכרים שיספקו קורס הכנה להורות והורים שיממשו זכות זו יהיו זכאים לחצי נקודת זיכוי במס הכנסה... לשנת מס אחת" (מתוך דברי ההסבר להצעת החוק שהוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים והונחה על שולחן הכנסת בחודש מרץ 2011. – הצעת חוק של ח"כ דני דנון, הכנסת ה-18 פ/18/ 3060)
למיטב ידיעתי, נכון להיום, אוקטובר 2011, עדיין לא התקבלה ההצעה.
למימוש הפלורליזם נדרשות מודעות ורגישות לשונות האינדיבידואלית, התרבותית, הדתית והחברתית. תובנה זו אמורה לסייע למדריך לכוון את עצמו ולהתחבר אל ההורים אותם הוא מדריך.
הנחת היסוד להכשרת מדריכים היא, שלמדריכי-הורים תהיה אוטונומיה להפעלת תכניותיהם, ולהערכת הצרכים הספציפיים והייחודיים, והציפיות של כל הורה וקבוצת הורים אתם הם עובדים, כדי שיוכלו לעצב ותכניות ולבחור את המקורות הטובים והמתאימים ביותר כדי להיענות לצרכי ההורים וילדיהם. ככל שמדריכי הורים יהיו יותר משכילים בתחום יחסי-אנוש במשפחה, חינוך ל'משפחתיות' התפתחות הילד בגיל הרך, התפתחות ולמידה של הורות, ויכולת להנחיית קבוצות. הם יהיו יותר אוטונומיים ויצירתיים כדי לייצר תכנית מותאמת למשפחה – כך תהיה ההדרכה טובה יותר.
בהכללה ההדרכה אמורה לתת להורים – ידע ותמיכה. תמיכה תתבטא בהתחשבות מרבית בהשקפותיהם של ההורים. המדריך צריך להכיר את המאפיינים של כל גיל, כדי לפגוש את הצרכים הספציפיים המידיים של הורים, בין שמדובר בקשיים של הגיל הרך או קשיים של מתבגרים. הדרכה טובה היא הדרכה שתיתן להורים יכולת לקבלת החלטות הנוגעות לילדיהם, תוך שיתוף הילדים בתהליך קבלת ההחלטות. עניין זה הוא מהותי ומבטא גם את עמדת אמנת זכויות הילד, בדבר זכותו של הילד להישמע, (אמנת האו"ם, 1989, סעיף 12)
ממהותה של הדרכה כזו, היא תסייע להורים להביא את ילדיהם לקראת בגרות בריאה. היא תחזק את לכידות המשפחה. תעשיר את המשפחה בידע מעודכן ורלוונטי על התפתחות הילד, והתפתחות המשפחה. הדרכה ראויה, פתוחה ורגישה – תכיר, תכבד ותתייחס אל הקונטקסט הייחודי – דתי, אתני, לשוני, מעמדי של כל משפחה. הדרכה תעלה נושאים הקשורים לאלימות במשפחה – דוגמת, ניהול כעסים, התרת סכסוכים בדרכי שלום, השגת משמעת ללא אלימות, הבנת התפתחות הילד והתאמת הצפיות ליכולת, יצירת שגרת חיים רצויה, מתן חיזוקים להתנהגות טובה של ילדים, והרבה כבוד לבני המשפחה, הורים וילדים כאחד.
נראה לי שרעיון ההדרכה הובא כאן בהרחבה, אני מאמינה בצורך ובאפשרות ליישם את הרעיון בצורה הטובה ביותר – וכמובן מתוך הבנה שהדרכה והכנה כזו צריכה להגיע אל כל ההורים, וההורים שבדרך.
אל ההכנה וההדרכה להורות, יש להתייחס לפחות משתי נקודות מבט. האחת, כאמצעי להבטחת טובת הילד, ועלכן, כשרות שהמדינה צריכה לתת לילדיה. השנייה, כעיסוק מקצועי ורגיש שדורש תכנון, אמפתיה, ויכולת להעצמה ולתמיכה.
אני מקווה שפרק זה, יעודד התייחסות אל הנושא, הן מצד המוסדות הרלוונטיים כולל וועדות הכנסת והשרים – שבידם לתרום לחקיקה ולתקצוב הולם, וכלה במדריכים שבידם לסייע להורים וכמובן לילדים.
רינה יצחקי
http://www.my-rights.org.il
